אישה יושבת זקופה, ממתינה. האוויר שבתוכה, ישתנה ויעצב את עולמה. הגיל שלה, הנוף, הבית שלה, זכרונותיה – יתפרקו ויבנו מתוך מצב פיזי ותודעתי של המתנה. למי היא מחכה? ולמה? שלומית פונדמינסקי יוצרת ומבצעת סולו שמושג הזמן הוא מרכיב מרכזי בו. היא בוחנת תנועה בתוך אירוע בו הגוף חסר אונים, סביל, ממתין, ומשתמשת בכך כעדות לסיפור ומרכיבי אישיות. בתנאים מנמלים על הבמה היא שואלת על היחסים והזיקה שבין הגוף הפיזי לדימוי מנטלי. מי מניע את מי? הגוף משמש כמיכל של זיכרונות, כתפאורה וכסיפור.
תפריט
