על פי המיתוס, כאשר שוחררו כל הרעות מתיבת פנדורה, נותרה בפנים אלפיס, התקווה. כוח ארכיטיפי עתיק, השוכן בלב החושך. סדק דק דרכו עובר אור. בשביל לראות אותו צריך להסכים להתבונן פנימה, ומשם לנוע…
הגוף הוא התיבה – ערש, מרחב, משכן – בו נרקמים התחלות וסופים, חיבורים ופרידות. שדה לידה ושדה קרב של פעימות, נשימות ודמעות. בתוך כל אלה חיה התקווה.
הנה זיכרון חי, מתהווה, והנה מגיח געגוע ישן-חדש. המילים הנחסרות נוכחות, מסופרות בשפת גוף. חיבוק מוכר נרשם בגופנפש, הייתי כאן… הנני!
“אם הכאב אמיתי, כך גם האור מלא החדווה שבתוככי הכאב ומעבר לו.” (מייקל אייגן)
