לאחרונה אני מוצאת את עצמי נמשכת לשני עולמות, שמתברר כי שניהם נוגעים באותה שאלה.
הראשון הוא מיתוסים עתיקים על המוות – האופן שבו אנשים דמיינו אותו לפני מאות שנים, הצורות שהעניקו לו, הדימויים והסימנים המבשרים עליו, ריקוד המוות, השליחים והספים שבין העולמות.
השני הוא אנמויה (Anemoia)- נוסטלגיה לזמן שמעולם לא חווינו; זיכרון שאינו שלנו, תחושת קרבה שאין לה עבר.
בשני המקרים אין לנו באמת דבר לזכור – ובכל זאת, הגוף מגיב. אני רוצה לבחון כיצד הגוף חווה נוכחות של דבר שאולי מעולם לא הכיר, ואיך הוא מגיב למשהו שנמצא מעבר לזיכרון ולחוויה האישית.
בלב העבודה עומדת השאלה האם תנועה יכולה להפוך לדרך לגעת במה שאינו ניתן לאחיזה – במה שאי אפשר לדעת, אך אולי אפשר לחוש.
