“…יכולה להתרחש הפסקה… בין סוף הנפילה לתחילת העלייה… הפסקות באורכים שונים, משבריר השנייה… ועד לנצח.”(סמואל בקט, הדמיון מת)
בחלל תת–ממדי חצי רציף תחנה , חצי סף בין חיים ומוות, עולה ונע במעמקים תת-המודע. מַמי שימאזאקי בתנועה ועידו בן־עמי זוהר במוזיקת אימפרוביזציה מקיימים שיח בשתיקות הממושכות, חותכים את נשימת הזמן “בין נפילה לעלייה.” כאן, בתלייה לאור אינסופי ומיידי, זיכרונות שוטפים, הד של עצמים שאינם גלויים מהדהד, חדר המתנה לנשמה, ללא גבולות, ללא סוף.